כשבית הספר שותק ונמנע, הקיצוניות מדברת.

עתידה של מדינת ישראל לא ייקבע רק בשדה הקרב או במסדרונות הכנסת. הוא יוכרע בכל יום בכיתה או בתנועת הנוער. 
חינוך אינו המקום שבו נמנעים ממורכבות, הוא המקום שבו מתייצבים באומץ ומדברים על הדברים הבוערים בחברה הישראלית.

במערכת החינוך של השנים האחרונות הולכת ומתרחבת תופעה מדאיגה: הימנעות משיח על נושאים שבמחלוקת. מתוך רצון לשמור על שקט, להימנע מעימותים או מחשש מתגובות ציבוריות, בתי ספר ואנשי חינוך לעיתים בוחרים לעקוף סוגיות שמעסיקות באמת את התלמידים והתלמידות – פוליטיקה, זהות, רשתות חברתיות, מלחמה, דת, מגדר, קיטוב חברתי ועתיד המדינה.

אבל דווקא ההימנעות הזו פוגעת ברלוונטיות של מערכת החינוך. תלמידים אינם מחפשים רק ידע; הם מחפשים מבוגר משמעותי שמוכן להתמודד יחד איתם עם שאלות מורכבות. כאשר בית הספר שותק בנושאים הבוערים של המציאות, התלמידים פונים למקורות אחרים – לרשתות, לטיקטוק, ליוצרים אנונימיים ובדרך כלל זה בא לידי ביטוי בקיצוניות ובשטחיות.

חינוך איננו רק העברת חומר. חינוך הוא היכולת לנהל שיח, להכיל מורכבות, להקשיב לדעות שונות ולבנות חשיבה עצמאית. דווקא בתקופה של קיטוב גובר, תפקידו של איש החינוך אינו לברוח מהמחלוקת אלא לייצר מרחב בטוח ומכבד להתמודדות איתה.

האתגר איננו ללמד תלמידים מה לחשוב, אלא ללמד אותם לחשוב, איך להקשיב ואיך להתווכח מבלי לפרק את החברה המשותפת שלנו. אם נמשיך להימנע מהשאלות הקשות – נאבד לא רק את הרלוונטיות שלנו, אלא גם את ההזדמנות לחנך דור שמסוגל להתמודד באחריות עם המציאות הישראלית המורכבת.

 

ארז אמבר, ראש מינהל החינוך