יום הזיכרון לשואה ולגבורה במטה יהודה

מועצה אזורית מטה יהודה ציינה ותציין את יום הזיכרון לשואה ולגבורה במפגשי "זיכרון בסלון" ביישובי המועצה במתכונת מצומצמת בשל נגיף הקורונה. ראש המועצה, ניב ויזל: "המועצה תמשיך להנציח את מורשתם וגבורתם של ניצולי השואה למען הדורות הבאים"


מועצה אזורית מטה יהודה ציינה את יום הזיכרון לשואה ולגבורה בטקסים בישובים השונים ברביעי בערב, להם שותפה מחלקת הנוער במועצה. גם השנה, הטקס הראשי של המועצה יתקיים במעלה החמישה במעמד ראש המועצה, מנכ"לית המועצה, מנהלי האגפים ומנהלת הקהילה הגברת לימור יצקן. יחד איתם ידליקו משואות גם ארבעת ניצולי השואה שולמית שולץ, מרים לפיד, רותקה זקס ומרים בוקר. הטקס, אשר יתקיים למרגלות האנדרטה לזכר לוחמי גטו ורשה, יונחה על ידי מנחם פרי ובו ישתתפו תלמידי ביה"ס עין כרם ותנועות הנוער.

שרון כץ, מנהלת מחלקת הנוער במועצה, ציינה: "קיים חיבור ושיתוף פעולה טוב בין עובדי המועצה לתלמידי ביה"ס ולתושבים על מנת להעביר את המסר החשוב: תקומה וגאולת הארץ".

בנוסף, המועצה קיימה (ותקיים) כ-15 מוקדים של מפגשי זיכרון בסלון. בשל הקורונה, מספר המשתתפים הוגבל ל-15 איש בלבד לכל מפגש. מלגאי המועצה ליוו וימשיכו ללוות את ניצולי השואה, ולהדריך אותם לקראת המפגש שבו יחשפו את הפרק שעיצב את עברם ולימים גם את מדינת ישראל.

"זיכרון בסלון" התקיים ויתקיים בישובים המועצה ביניהם צור הדסה, גבעת יערים, רמת רחל, קרית ענבים, בית זית ונחושה עם נותני עדות שבניהם בתיה גרינר (מצפרירים), הילה טימור אשור (משריגים), מרים בוקר (מבית מאיר), רבקה טוקר ומרסל סטאל.

מרים בוקר נולדה בשנת 1939  באראד, במחוז טרנסילבניה, רומניה, בת זקונים מתוך חמישה ילדים. אביה נלקח למחנה עבודה ובמהלך כריתת עצים גזע עץ ריסק את רגלו וכעבור שלושה ימים נפטר. אחיה הגדול, בן 19, דאג לפרנסת המשפחה. ב-1944 הגרמנים לקחו את כל המשפחה המורחבת למחנה אושוויץ והמשפחה נספתה.

אמה של מרים שכרה עגלת איכרים והעמיסה את כולם לעגלה והם ברחו לכפרים, שם עזר להם תושב המקום: הם אכלו מהפירות והירקות שגדלו באזור ודגו דגים מהנהר. כאשר הסתיימה המלחמה חזרו לאראד, לשם עברו שורדי שואה רבים ממחנות המוות והבית, לדבריה של מרים, "זה היה בית של נתינה וחסד והיו הרבה אנשים שגרו בבית, אכלו ושתו שם. היו שמועות שאח של אמא שרד והוא בדרך". לאחר כמה ימים צלצל הפעמון ודוד של מרים חזר שכולו עור ועצמות. מרים סיפרה כי דודה לימים היה כמו אבא עבורה. בינואר 1948 הצטרפו מרים, אמה ואחותה לעלייה האחרונה מרומניה, כאשר על סיפון האנייה היו ילדים רבים ללא הוריהם. האונייה אספה המון ילדים בלי הורים. בתאריך 8.7.48 עלו לישראל ומרים ציינה כי היא לא שכחה את השמש שזרחה באותו היום. ב-1962 התחתנה עם יצחק והם גרים בבית מאיר, יש להם 3 בנות ובן ו-13 נכדים.

מרסל סטאל מנחושה, ניצול שואה בהולנד, היה ילד בתקופת השואה והוא ואחיו היחידים ששרדו מכל המשפחה. הוריו החביאו אותו ואת אחיו בבית ילדים נוצרי ששכן ביער. יום לאחר מכן הוריו נלקחו על ידי הנאצים וככל הנראה נרצחו בסוביבור. מרסל התמודד עם חוויות קשות ביערות של הולנד שם הוחבא בזמן המלחמה וגם אחריה. מרסל הקים משפחה בארץ והוא ציוני אמיתי. הוא נשוי ללילי ואב לשלושה ילדים וסב לשבעה נכדים. לדבריו, הם אלה שגרמו לו להיפתח ולהצליח לספר ולהעביר את סיפורו לדורות הבאים.

בתיה גרינר מצפרירים (67) דור שני לשואה, אימה מבלרוס ואביה מלטביה. בזכרון בסלון היא סיפרה את סיפורו של אביה. הסיפורים עסקו ברעב, צמא, קור, כינים, סירחון, פחד, אנשים רעים ונס בדמות של אנשים טובים שהרשע וטירוף של התקופה לא הצליחו להרוס את האמונה בחיים ואת הערבות הדדית. בתיה סיפרה כי בני הדור השני נחלקים לשניים: אלה שהתביישו בשואה ולא רצו כל קשר אליה ולעומתם אלה ש"הלכו על קצות האצבעות" על מנת לכבד את הדברים הנוראיים שהוריהם עברו ומאוד רצו לשמוע ולקחת חלק בידע.

מפגש נוסף שהתקיים עם הילה תימור אשור, במאית ועיתונאית מחברת "הקשה של הלחם", דור שני לניצולי שואה, אשר סיפרה על ההתמודדות בבית עם ניצולי שואה.

ראש המועצה, ניב ויזל: "המועצה תמשיך להנציח את מורשתם וגבורתם של ניצולי השואה למען הדורות הבאים".

זיכרון בסלון