מזבח מנוח

האגדה מספרת, כי סלע זה הוא אותו צור המזבח שעליו התגלה מלאך האלהים אל מנוח ואל אשתו, ובישר להם את הולדת בנם שמשון, כמסופר בספר שופטים: 'ויקח מנוח את גדי העזים ואת המנחה, ויעל על הצור לה' ומפליא (מלאך ה') לעשות ומנוח ואשתו רואים. ויהי בעלות הלהב מעל המזבח השמימה ויעל מלאך ה' בלהב המזבח, ומנוח ואשתו רואים ויפלו על פניהם ארצה'." (מקור: זאב וילנאי (1986), אגדות ארץ-ישראל, הוצאת קרית-ספר, כרך ב', ע' 7)

ממדי ה"מזבח" הם 3.00 מ' על 2.50 מ' על 1.50 מ'. הסלע בנוי משברי אבנים בבסיסו, מעליו מדרגה אולי ה"יסוד", משטח כנראה "הסובב", מקום למעמד הכהן ולכלים. ממדי הגג הם 1.50 מ' על 1.45 מ' 0.30 מ'. במשטח העליון קיימות מספר חציבות וכן למעלה מ-10 שקערוריות וספלולים, חלקם מחוברים זה לזה בחריצי תעלות. ייתכן שתפקידם היה ניקוז נוזלים - דם הקרבנות או שמן ויין של נסכים. פינותיו של המזבח פונות לרוחות השמים (בדומה למזבח בהר עיבל ולמזבח בגבעת הראל).

וכך כותב פרופ' יואל אליצור (חוקר ומרצה בתחומי הגאוגרפיה המקראית, תנ"ך, הלשון העברית והלשונות השמיות): מזבח זה הוא אחד משלושה מזבחות עולה עתיקים חצובים בסלע הידועים בארץ (השניים האחרים התגלו בשומרון הקדומה ובקרבת שילה). פרטיו נודעו לראשונה בפרסומיהם של חוקרים ישראלים באמצע המאה העשרים. מידותיו קרובות למידות מזבח העולה שבמשכן: "חמש אמות ארך וחמש אמות רחב רבוע יהיה המזבח ושלש אמות קֹמתו" (שמות כז, א). כנגד הכַּרְכֹּב הסובב את המזבח שבתורה (שם, פסוק ה), יש במזבח זה מגרעת המקיפה ומקטינה במקצת את חלקו העליון. על ראשו ספלולים שחלקם מחוברים זה לזה בחריצים ושימשו כנראה לניסוך יין או שמן הבאים כקרבן עצמאי או כמלווים לקרבן מן החי (במדבר טו, ד-ז). החציבה בסלע הטבעי היא אולי מקבילה למזבח אדמה או מזבח אבנים בלתי מסותתות (שמות כ, כא-כב; דברים כז, ו), המסמלת פשטות בעבודת הא-ל. המזבח שלפנינו ממוקם בנקודה שמתחת למדרון ההר, בניגוד לעבודת האלילים שהיתה בדרך כלל על פסגות ההרים (דברים יב, ב; הושע ד, יג ועוד). לאור הנתונים דלעיל אפשר לשער שהמזבח שימש לפולחן ישראלי מונותיאיסטי.

בראש ההר (כ-750 מטרים ממערב-צפון-מערב) נמצאים חורבותיה של צרעה הידועה מן המקרא ומקורות קדומים אחרים, אשר נשתמרה בשמה הקדום עד העת החדשה. מיקומו של המזבח כאן מזכיר את "המזבח" הנקרא גם "הצור" בשדה ליד צרעה שעליו הקריב מנוח אביו של שמשון קרבן: "ויהי איש אחד מצרעה ממשפחת הדני ושמו מנוח ... ויבא מלאך הא-להים עוד אל האשה והיא יושבת בשדה ... ויקח מנוח את גדי העזים ואת המנחה ויעל על הצור לה' ... ויהי בעלות הלהב מעל המזבח השמימה ויעל מלאך ה' בלהב המזבח ומנוח ואשתו רֹאים ..." (שופטים יג, ב-כ). בשנת 1921 שמע חוקר ארץ ישראל יוסף ברסלבי את הזיהוי הזה מפי ערבי תושב צַרְעָה (שאולי שמעו מסיירים אירופיים?): "האד'א מַד'בַּח מַנוּח".